אחת ההגנות הייחודיות לדייר המוגן מצויה בסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר המאפשר לבית המשפט לסרב ליתן צו פינוי, חרף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתתו. סייג זה נקרא "סעד מן הצדק". על בית המשפט ליתן דעתו לכלל הנסיבות ועליו להימנע ממתן צו פינוי, אם שוכנע כי הפינוי מהווה סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת, ביחס להפרה הקונקרטית. סעד מן הצדק איננו סעד של רחמים, אלא הוא בא לאזן בין הפרותיו של הדייר מחד, לבין תוצאות הפינוי מאידך, כשבתווך מצויות זכויות בעל הבית, שאומנם עלו לרמה של זכויות יסוד לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אולם עדיין יש להעניקו, כאשר תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן, על חומרת מידת ההפרה, זאת בעיקר כשבדירת מגורים עסקינן.
במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. בחינה זו תיעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות הן לתוצאת הפינוי והן למידת ההפרה.
השיקולים אותם שוקל בית המשפט אם ליתן סעד מן הצדק הם: טיב המושכר, מהות ההפרה, התנהגות הדייר והתנהגות המשכירים.
בית המשפט בוחן האם נפלו פגמים בהתנהגות הדייר כגון: חוסר תום לב וניצול לרעה של חולשת הזולת והאם הדייר תיקן את התנהגותו המפרה.
משמע – הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק הוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא, לעומת חומרת מצב הפרת החוק מאידך גיסא והאפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, קרי – נכונותו של הדייר לחזור בו מההפרה ולתקנה. שקילה זו נעשית על-פי כל הנסיבות, הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה, והסעד מן הצדק יינתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה.