פסק הדין קובע כי השירותים שמספקת אגודה שיתופית קהילתית המאגדת את קיבוץ שריד, חברי הקיבוץ ותושבי שכונת ההרחבה שאינם חברי קיבוץ – הם תוספת לשירותים בסיסיים הניתנים על ידי הוועד המקומי, ואין מניעה שהאגודה תגבה מהתושבים תשלום תמורתם מכוח הסכמה חוזית. אין עילה לבטלות הוראות חוזיות המחילות על המערערים חובת תשלום עבור השירותים הקהילתיים לאגודה, בין אם הם חברים בה ובין אם לאו, ולאגודה קיימת עילה חוזית לדרישת התשלום מהמערערים, ועליהם לשלם לה בגינם.
עניינו של הערעור הוא בחיוב המערערים – מתיישבים בשכונת הרחבה בקיבוץ שריד, שאינם חברי הקיבוץ (להלן: המערערים), בתשלומים בגין שירותים קהילתיים הניתנים לתושבים מהאגודה השיתופית הקהילתית המאגדת את הקיבוץ, חברי קיבוץ ותושבי שכונת ההרחבה (שאינם חברי קיבוץ) (להלן: האגודה).
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברון ובהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ') ג'ובראן והשופט סולברג) דחה את הערעור ב-ע"א 2853/16, קיבל בעיקרו את הערעור ב-ע"א 2890/16.
אשר לשאלה האם לאגודה סמכות לספק שירותים קהילתיים ולגבות תשלום בגינם, נפסק כי אין חולק שהאגודה אינה רשאית להשיג את גבולו של הוועד המקומי בנוגע לשירותים שהאגודה מספקת לתושבים ולגביית מס מוניציפלי. ואולם, אין מניעה שהאגודה תספק שירותים המהווים תוספת לשירותים המוניציפליים שעליהם אמון הוועד המקומי, ותשלום כזה אינו בגדר מס. בענייננו, השירותים שמספקת האגודה הם תוספת לשירותים בסיסיים הניתנים על ידי הוועד המקומי, ואין מניעה שהאגודה תגבה מהתושבים תשלום תמורתם מכוח הסכמה חוזית בין הצדדים. אין מדובר במס אסור.
המקור החוזי לחיוב בתשלום לאגודה מצוי בהסכם שחתם כל אחד מהמערערים עם הקיבוץ ובתקנון האגודה. בימ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי בעוד הוראות חוזיות שונות מחייבות את המערערים 6-3 החברים באגודה, הן אינן חלות על המערערים 2-1 שפרשו מחברות באגודה. במסגרת ההליך לפני ועדת הקבלה המערערים הביעו הסכמה להצטרף לאגודה וליטול על עצמם את חובת התשלום בגין השירותים שתספק לתושבים, והסכמה זו קיבלה ביטוי בחתימתם על הסכם המשתכנים ובהצטרפותם לאגודה. טענות המערערים כי התקשרויות אלה נכפו עליהם, נדחו. עם זאת, וכפי שקבע בימ"ש קמא, התניית העברה של זכויות קנייניות בהצטרפות הנעבר
לאגודה, פסולה ולכן בטלה, בשל הפגיעה הגלומה בה בזכות הקניין של התושבים ובעקרון היסוד של חופש ההתאגדות וחופש מהתאגדות כאחד.
ואולם, בניגוד לקביעת בימ"ש קמא, אין לקבוע כי חיוב מערערים 2-1 בתשלום לאגודה אף לאחר פקיעת החברות בה, פסול ובטל. אין בחיוב כספי כאמור משום פגיעה בעקרון חופש ההתאגדות והחופש מהתאגדות. החיוב הכספי מהווה תמורה, המשולמת על ידי התושבים עבור שירותים קהילתיים הניתנים להם מהאגודה. שירותים כאמור ניתנים לכלל התושבים ביישוב, בין אם הם חברי האגודה, ובין אם פרשו ממנה. מדובר בחיוב חוזי, העומד בפני עצמו. הוא אינו מותנה בחברות באגודה ומעוגן בהסכם המשתכנים. כל עוד האגודה מספקת שירותים לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר דווקא את התושבים שפרשו מן החברות בה מחובת התשלום עבורם.
בימ"ש דחה את טענת המערערים כי החתימה על הסכם המשתכנים וההצטרפות לאגודה נכפו עליהם על ידי הקיבוץ, ואת טענתם שלפיה הסכם המשתכנים והתקנון הם חוזים אחידים, שיש בהם תנאים מקפחים הניתנים לביטול לפי חוק החוזים האחידים. לפיכך נקבע כי, אין עילה לבטלות ההוראות החוזיות המחילות על המערערים חובת תשלום עבור השירותים הקהילתיים לאגודה, בין אם הם חברים בה ובין אם לאו, וכי לאגודה קיימת עילה חוזית לדרישת התשלום מהמערערים.
לסיכום, תביעתה הכספית של האגודה בגין השירותים הקהילתיים שסיפקה התקבלה; סעיפים בתקנון ובהסכם המשתכנים הקושרים בין זכות הבעלות במקרקעין או מגורים ביישוב לבין חובת תשלומים לאגודה, נותרו על כנם; סעיפים בהסכם המשתכנים ובתקנון המתנים רכישה של זכויות במגרשים ביישוב, העברתן או מגורים ביישוב, בחברות באגודה, בטלים.